צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה. לפי שבכאן חתם סדר הדגלים למושבותם. וסדר מחנה הלוים לד' רוחות העולם בסדר הדגלים. ואמר ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות. להורות שעד כאן אע"פ שהיה אהל מועד בנוי. אחר שלא היו סדורים הדגלים סביבו כביכול. עדיין לא היתה בו קדושה גמורה לשלוח טמאים. אבל עכשיו שכבר נשלמו הדגלים ונסדרו סביב לאהל מועד. עכשיו הוא ביפיו והדרו וקדושתו. ולכן סמך מיד עם תשלום הדגלים וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב. כי אין ראוי להיות מחנה קדוש כזה שהוא כדוגמת מחנה של מעלה בין טמאים. ולז"א מן המחנה סתם למעלה ולמטה. ולהורות על זה תמצא בכאן ג' מחנות. לפי שמחנה ישראל הוא כדוגמת שלשה עולמות כמו שכתבתי בפ' בראשית. ורז"ל אמרו שנכתב זה בכאן להודיענו כמה רע גורם העון. כי קודם העון של העגל היו ישראל כולם טהורים בלי עון בלי טומאה בלי נגע. ובעון העגל נזרקה בהם טומאה וזיבה ונדה. כדכתיב כי פרוע הוא ואין פרוע אלא טמא כאומרו וראשו יהיה פרוע. ולכן אמרו כי באותו יום נמצא בהם זב ומצורע וטמא נפש:
וסמך לכאן איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ואשמה הנפש ההיא. להורות כי אחר שהזהיר על טומאת הגוף ראוי להזהיר על טומאת הנפש. כי טומאתה היא מצד החטאים והעונות. וזהו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם. ובזה ואשמה הנפש ההיא. וכמו שטהרת הגוף הוא בטבילה. כן טהרת הנפש היא הוידוי. ולכן אמר והתודו את חטאתם. ולפי שהוידוי אינו מועיל אלא לדברים שבינו לבין השי"ת. כמאמרם ז"ל במסכת יומא דרש רבי אליעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר. ושבינו לבין חבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו. אמר בכאן והשיב את אשמו בראשו וירצה את חבירו. כי הוידוי אינו מועיל בלי השבת הגזילה:
וסמך לכאן איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. לפי שלמעלה אמר דין מעילה כאומרו למעול מעל בה'. שזאת היא מעילה בקדשים שכפר בשלישי שביניהם. כי זאת האשה מועלת בקדשים ג"כ. כאומרם ז"ל איש איש לרבות של מעלה ה' שמו. ולהורות שזאת המעילה היא מעילה גדולה מהראשונה. אמר בכאן ומעלה בו מעל. שתי מעילות מעילת השם ומעילת הבעל. אבל למעלה אמר למעול מעל בה'. כאלו לא מעל אלא בה' לבדו אחר שהוא על עסקי ממון. אבל בסוטה שהיא עסקי נפשות אמר מעילה בשם ומעילה בבעל. ולכן אמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. שמצוה לבעל לקנא את אשתו. אחר שהוא דבר שמנפש ועד בשר יכלה. ולכן אמרו מנחת קנאות היא קנאת המקום וקנאת הבעל. וכן אמר מנחת זכרון מזכרת עון. להורות שבמנחה זו עולה זכרונה לשמים. ולקח הכהן מים קדושים. שנתקדשו בכיור והיו מראות קדושתן באשה זו לגלות נבלותה לעיני מאהביה. וזה פלא גמור שהיו המים קדושים וטובים לכל הגוים. ומתוקים מדבש ונופת צופים. ובבואם בגוף. טמא לא היה יכול לסובלם. ומעוררים בו מדוים וכאבים גדולים מנשוא. כדכתיב ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה יריכה. ולכן אמר מים קדושים:
ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. לפי שתחלת ברייתו של אדם היתה במים ובעפר. ולפי שזה העפר היה מעפר ארץ ישראל. כדכתיב עפר מן האדמם הידועה. עד שאמרו שצבר עפרו ממקום המקדש לפי שהיה קדוש. לכן צוה בכאן שיקח מעפר המשכן שהוא דומה לעפר המשכן. ונתן אל המים להשקותה. לראות אם ימצא בגוף זאת האשה עפר קדוש שנבראת ממנו. או אם יש לה עפר אחר טמא ואין בה מעפר ארץ ישראל. והנה בחינת אלו המים שרשם היתה מעשיית העגל. ולכן אמרו שם וישק את בני ישראל נתכוון לבודקן כסוטות. ולכן כמו שכתב שם ויטחן עד אשר דק לעפר. כן אמר בכאן ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. וכמו שאותו עפר של העגל היה עפרות זהב. כדכתיב ויקח את העגל אשר עשו ויטחן עד אשר דק לעפר. כן אמר בכאן ומן העפר ולא אמר מן האדמה. כדכתיב ועפרות זהב לו. וכתיב הכל היה מן העפר ואפילו גלגל חמה. וזאת הקדושה תלויה בארץ ישראל לפי שהיא נקראת ארץ החיים והיא נקראת אחותי כלה כדכתיב אתי מלבנון כלה. ונקראת אשה יראת ה' בסוד אני האשה הנצבת עמכה בזה. והיא נקראת מנחת קנאות. והיא חרב נוקמת נקם ברית לצבות בטן ולנפיל ירך. והיא נקראת קרקע המשכן. ולכן אמרו אסתר קרקע עולם היתה. עד שלזה צוה להשקות הסוטה מי כיור עם עפר המשכן. וזה הוא סוד הסוטה לפי האמת ולפי הפשט. ועוד אני סבור לפי הפשט. כי ענין הסוטה באלו המים שנקראו מים המרים. שהאמת כדברי האומר שלא היו משליכים בהם דברים מרים כי מים קדושים הם. אבל הטעם שהיו מרים לה והיו מצבים בטנה ומפילים יריכה היה. לפי שהיא עברה הברית שכרתה עם בעלה. אחר שנתקדשה לו בכסף ובשטר ובביאה. וזאת היא כעין השבועה שנשבע העבד תחת ירך אברהם אדוניו. וכן בכאן עברה זאת האשה שבועה אחרת של שבעה והיא שבועת האלה. כדכתיב והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. והשבועה כבר ידעת שהיא חמורה מאד כאומרם שבה כלול ארור ונידוי וקללה. כאומרו בכאן בשבועת האלה שהיא שבועה של קללה ושל חרם. וכבר ידעת כי העובר על החרם נכנס בקרבו רוח עועים וכלתו את עציו ואת אבניו. והחרם נכנס בכל רמ"ח אבריו. כי זהו חרם בהפוך אותיות רמ"ח. ואם האדם שב מחטאתו ומתודה ומתחרט וחוזר בו. הש"י מרחם עליו. וזהו חרם בהפך אותיות רח"ם ארחמנו נאם ה'. ולכן תמצא בענין עיר הנדחת שכתב שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים. כי המועל בחרם הוא לו מצודים וחרמים. ואם נשמר ממנו יהיה לו רחמים במקום חרמים. ולכן אחר שזאת האשה מועלת בחרם ובשבועות האלה ובאו בה המים המאררים למרים. לפי שבאו ונכנסו בה מכח הארור והצר הצורר שנקרא נחש ויצר הרע. ונאמר בו ארור הוא מכל הבהמה. ונכנס בקרבה עם רוח עועים ועושה זאת האשה חרם ונכנס המים בקרבה מכח האלה והשבועה שהוא חרם ושבועה. כאומרו בשבועת האלה וצבתה בטנה ונפלה יריכה. וכבר הודעתיך בענין יעקב דכתיב ביה ותקע כף ירך יעקב. שזה בא מצד סמאל שהוא לצד שמאל ואינו מבחין בין צדיק לרשע:
ולפי דעתי כן זה הענין רמוז בנבואת זכריה באומרו ואשוב ואשא עיני וארא והנה מגלה עפה. כי זה רמז על ענין סוטה דכתיב בה וכתב הכהן את האלות. ותמצא בדבריהם ז"ל נמחקה המגלה מערערים אותה וכו'. ולכן אמר בכאן מגלה עפה. לפי שמי שעובר על החרם הוא הולך בארץ עיפתה כמו אופל. ויאמר אלי זאת האלה היוצאת על פני כל הארץ. כי זה רמז על שבועת האלה של הסוטה. כי כל הגונב מזה כמוה לא ינקה. וכל הנשבע מזה כמוה לא ינקה. והגונב עובר על החרם כענין עכן. וזאת האשה גנבה דעת לבעלה. וגנבה זרע ממקום אחר. ואח"כ נשבעה לשקר בשבועת האלה. ולא רצתה להתודות עונה. הוצאתיה נאם ה' צבאות זאת המגלה וזאת האלה. ובאה אל בית הנגב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו ואת אבניו. כאומרם ז"ל דברים שאין האש מכלה אותם החרם והשבועה מכלה אותם. ואמר ולנה בתוך ביתו. לרמוז שנכנס בתוך גופו של אדם החרם. ורוח הטומאה ורוח עועים. וכלתו את עציו ואת אבניו. שזה רמז על הירך והבטן שהם יסודות הגוף. ואחר כך בא לפרש יותר כל הנזכר ואמר שא נא עיניך וראה מה היוצאת הזאת. ר"ל הנזכרת למעלה כאומרו האלה היוצאת על פני כל הארץ. ויאמר זאת האיפה היוצאת. זה רמז על קרבן הסוטה שהיא איפה שעורים כדכתיב קמח שעורים. והנו רוח סערה ורוח עועים הנמשך מן השעורה כאומרו מן הסערה זאת. בכל הארץ כאומרו ויאמר ה' אל השטן מאין תבא ויאמר משוט בארץ ומהתהלך בה. לעוות אדם בריבו. והנה ככר עופרת נושאת. זה רמז על מה שאמר ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. כי מעט עפר שמשליכין במי הסוטה הוא חשוב לה כככר עופרת. לכלותה ולחונקה בהדרוקן. וזאת אשה אחת יושבת בתוך האיפה. זאת היא האשה הארורה שזנתה תחת בעלה. ולפרש יותר אמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה. כמו שכתבתי לחונקה ולהורגה בעפר המשכן שהוא העופרת. כי ראוי שתסכר פיה ותאלם אחר שנשבעה לשקר. ואשא עיני וארא והנה שתי נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהם כנפים ככנפי החסידה ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים. רמז בזה כי זאת האשה השקיתה יחידה נעשתה שתים. הא' האשה הסוטה. והשנית היא אשת זנונים לילית רבתה. שחוזרת לפעמים צורת נשר ולפעמים צורת איש. בלהט החרב המתהפכת. ורוח בכנפיהם הוא רוח עועים. ולהנה כנפים ככנפי החסידה. זה רמז לאשה המנאפת כדכתיב החסידה האנפה. ואמר אנה הנה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות בית בארץ שנסר וגו'. כי שמה ננער הזנות והחנופה וגסות הרוח כמוזכר בקידושין. הרי לך מפורש שכל זה רמז על פרשת הסוטה. ואיך עון הסוטה שמעלה שתי מעילות בשם בעוברה השבועה והחרם. ומעלה בבעלה כמו שפירשתי למעלה. וזהו והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה ובאו בה המים. ואם לא נטמאה האשה ונקתה. לא כמו שאמר לעיל וכל הנשבע מזה כמוה לא ינקה. אלא ונקתה ונזרעה זרע:
וכן רמז בזה באומרו ונקה האיש מעון. כי זה רמז על החשוד. והאשה ההיא תשא את עונה. כמאמרם ז"ל שענתה אמן בגילוי הראש. לפי שאמר בה ופרע את ראש האשה. וכשהשביעו אותה כתיב וענתה האשה אמן אמן. ואמן הוא שם כאומרם גדול העונה אמן יותר מן המברך. כי המברך אינו אומר אלא שם של ה' והעונה אמן עולה צ"א כמנין יהו"ד אלהי"ם. ואחר שענתה אמן בגילוי הראש חטאה. ולכ"א והאשה ההיא תשא את עונה. ולכן יש להזהר שלא לענות אמן ולא לברך בגילוי הראש:
וי"א כי פרשת הסוטה היא רמז על החטא ע"ד המושכל. כי כשירא אדם שיצרו גובר עליו ונפשו הולכת אחר התאוות. ראוי לו להכניעו. וזהו איש איש כי תשטה אשתו. ומה תיקון יש לזה והביא האיש את אשתו אל הכהן. שזה רמז שילך אצל חכם שהוא ככהן וכמלאך ה'. והביא את קרבנה עליה. שצריך להתקרב אליו ולהגיד לו כל דבריו וכל עונותיו. והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה'. רמז שיקריב החכם לזה האיש וידבר על נפשו הדברים הראוים לו לעבודת השם. ולקח הכהן מים קדושים. זה רמז שצריך החכם להגיד לו ד"ת והמצוה שנקראת מים קדושים דכתיב הוי כל צמא לכו למים. ומן העפר יתן אל המים. זה רמז שיזכיר (לו) [לו] יום המיתה דכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וזה על דרך שאמר רגזו יצריכם ואל תחטאו. אמרו בלבבכם שיעסקו בתורה. ואם לאו יזכור לו יום המיתה דכתיב ודומו סלה. והעמיד הכהן את האשה ופרע את ראש האשה. זה רמז שיבזהו אם לא ישמע לד"ת. וזהו וביד הכהן יהיו מי המרים. הם ד"ת המרים כגידים ולבסוף הם מתוקים מדבש. ואם לא ישמע ובאו בה המים המאררים למרים. כי אחר שלא שמע בד"ת ימות בנפש מרה. וכל הפרשה הולכת על זה הדרך:
